בשבת בשתיים וחצי לפנות בוקר שוגר רחפן נפץ לעבר כוח של יהל"ם, יחידת ההנדסה המיוחדת, באזור רכס עלי טאהר בדרום לבנון. שלושה לוחמים נפצעו, ביניהם קצין. הם פונו לרמב"ם, ומצבם של שניים הוגדר קשה ושל השלישי בינוני.
התגובה הגיעה באותו יום. צה"ל תקף מה שהגדיר כמפקדה מרכזית של כוח רדואן בכפר אנסאר, ואמר שחיסל שם את עלי סמיר אל-חאג' חסן, מפקד בכוח. משרד הבריאות הלבנוני דיווח על 11 הרוגים, שבעה באנסאר וארבעה בדיר א-זהראני, בהם ילדים. לפי AP אלה התקיפות הקטלניות ביותר מאז נכנסה הפסקת האש הנוכחית לתוקף ב-20 ביוני.
ואז זה נעצר. לשכת ראש הממשלה הודיעה שחיזבאללה הפר את הפסקת האש, ובצה"ל העריכו שההסכם עצמו יישמר. אני קראתי את זה בבוקר וחשבתי שיש כאן משהו שלא מסתדר, כי אם כולם יורים אז מה בדיוק נשמר.
מה בעצם יש שם
כדי להבין את זה צריך לדעת מה ההסכם כולל, והוא לא מה שרוב האנשים מדמיינים כשהם שומעים הפסקת אש.
אחרי מבצע שאגת הארי שהתחיל במרץ, גובשה בוושינגטון בתיווך אמריקני מסגרת הסכם. העיקרון שלה הוא תהליך מדורג. הצבא הלבנוני אמור להשתלט בשלבים על שטח המדינה, מתחילים באזורי פיילוט שבהם תהיה לו שליטה בלעדית, וזה קשור ישירות לפירוק החימוש של גורמים לא מדינתיים. כלומר חיזבאללה.
הדבר החשוב הוא דווקא מה שההסכם לא כולל. הוא לא מחייב את ישראל לצאת מהשטח שהיא מחזיקה בדרום לבנון, והנסיגה הזאת קשורה להתקדמות בפירוק החימוש. חיזבאללה מצידו הכריז שההסכם בטל ומבוטל, ומסרב לפרק את נשקו.
אז מה שיש שם זה מצב ששני הצדדים חתומים על משהו, אף אחד מהם לא מיישם את החלק שהוא לא רוצה, וכל אחד מפעיל כוח כדי לשמור על העמדה שלו. אני חושב שקל לקרוא לזה כישלון של ההסכם, אבל זה לא באמת כישלון. זה בדיוק מה שההסכם מאפשר.
למה זה מחזיק דווקא ככה
אם מסתכלים על מה שקרה בפועל בסוף השבוע, ולא רק על הכותרות, רואים משהו מעניין.
חיזבאללה תקף כוח בשטח שישראל מחזיקה, ולא ירה רקטות לעבר יישובים בצפון. ישראל תקפה מפקדה ותשתיות בדרום לבנון, ולא יצאה למהלך קרקעי רחב ולא תקפה בביירות. שני הצדדים פעלו בתוך גבולות שהם מכירים, וכשזה נגמר שניהם חזרו לשקט.
זאת לא הפסקת אש במובן של סוף לחימה, זאת מסגרת שמנהלת את הלחימה ומגבילה אותה. כל צד יודע מה יעורר תגובה רחבה ומה לא, ופועל מתחת לקו. במצב כזה אירוע כמו של שבת הוא לא חריגה מהכללים, הוא חלק מהכללים. זה גם מסביר למה ההערכה בצה"ל הייתה שההסכם יישמר, וזה לא נשמע לי כמו אופטימיות מוגזמת אלא כמו הבנה של איך הדבר הזה עובד.
יחד עם זה, הסדר כזה יכול להימשך שנים ולגבות מחיר לאורך כל הזמן הזה. הוא יציב בגדול ולא יציב בכל יום מסוים, ואלה שני דברים שונים לגמרי. מי ששומר שם בלילה לא נמצא בתוך הסטטיסטיקה הגדולה, הוא נמצא בתוך הרגע.
אני גדלתי בקיבוץ דפנה, ממש על הגבול עם לבנון, והייתי מפונה משם במלחמה יחד עם כל הצפון. אז כשאני קורא הערכה שאומרת שההסכם יישמר, אני מבין למה היא נכונה מקצועית, וגם יודע שהיא לא אומרת הרבה למי שגר שם. שני הדברים האלה יכולים להיות נכונים באותו זמן, וזה בדיוק מה שמורכב פה.
מה עוד לא ידוע
- אם חיזבאללה יגיב. נכון לעכשיו לא הייתה תגובה, ולא ברור אם תהיה.
- מה קרה בדיוק באנסאר. צה"ל אמר שהמפקד השתמש במשפחתו כמגן אנושי, ותומכי חיזבאללה טענו שבני משפחתו נהרגו בתקיפה. שתי הטענות לא אומתו באופן עצמאי, ואני לא מתיימר להכריע ביניהן.
- מספר ההרוגים. הנתון של 11 הוא של משרד הבריאות הלבנוני, ודיווחים ראשונים דיברו על מספרים נמוכים יותר.
- מה קורה עם אזורי הפיילוט. ההתקדמות של הצבא הלבנוני היא מה שיקבע אם המסגרת הזאת הולכת לאיזשהו מקום או נשארת על הנייר.
השאלה שנשארתי איתה היא לא אם ההסכם יחזיק, כי כנראה שכן, לפחות בזמן הקרוב. השאלה היא מה קורה לנו כשאנחנו מתרגלים למצב הזה. כשמצב שבו מתפוצץ מטען או מגיע רחפן אחת לכמה שבועות נחשב אצלנו לשקט, אני חושב שכדאי לעצור רגע ולשים לב שהוא לא באמת שקט.